אבינועם

מורה

הסטודיו של ק. הוא זירת התערוכה, הוא גם זירת חייו של האמן.

במה מוארת ומוחשכת חליפות. פינות אינטימיות, חדרי הסבה, אטלייה של צייר רווי אד צבעי השמן, ובאפילה אף נפתחים לעיתים מרחבי הים, שמיים כהים וכוכבים במרחק. שם מתרחש הכול.

מציוריו של ק. ניתן להרכיב תמונת תצרף של הסטודיו, אותו מרחב תיאטרלי אינטימי, גדוש בשטיחים, כסאות מגולפים ואוספים ייחודיים, זרוע מנורות קטנות. זוהי הפלנטה בה חי ק., ובה הוא מצייר תמיד, יום-יום.

בכל מקום נמצאים הציורים, מקיפים את הקירות, תלויים ונשענים, מונחים על מדפים, על הרצפה, חלקם ממוסגרים כבר שנים רבות ובחלקם הצבע לח עדיין. מידי פעם ניגש ק. אל כן הציור וממשיך את ציורו כפעולה שגורה וטבעית.

הלילה שולט בעבודתו, כאילו צוירו ציוריו באפלולית הסטודיו מאחורי וילונות מוסטים. מקורות האור עמומים, ערפיליים מעשן הסיגריות, מטילים צללים עמוקים, בולעים את הצורות ומבליטים רק הבלחי תאורה דרמטית המוטלת בתוך האינטריור הגדוש שם ניכרות הסילואטות של חפצי הבית ארוגות זו בזו וביניהן , דמות אישה וצייר.

הכתם, הוא הצל, מצייר את הדמות, כמו גם הקו. לעולם אין הקו חופף במדויק לכתם הצל. זוהי הויבראציה המיוחדת כל-כך העולה תמיד מציוריו של ק. . זהו סוג של רטט חזותי. דימויים כמו שקופים המונחים זה על גבי זה, בהסטה קלה זה מזה, בשליטה מושלמת במרכיב אי-הדיוק. נגד עיננו קם מבנה אופטי-אסטטי השואב מן המשחק הקלאסי שבין הכתם לקו.

החופש המוחלט של היד המציירת,( או שמא נאמר המנגנת), מקרין ידע מקצועי כמו גם כשרון טבעי מרהיב, בחילוץ הצורה מן המשטח הלבן. תמיד יופיע כתם צבע לא צפוי המשלים קומפוזיציה ללא צרימה. אצל ק. הבנת המישור המצויר היא אינטואיטיבית, מהירה מן המחשבה. לעיתים רחוקות בלבד יקרינו ציוריו גימור מלוטש ועל פי רוב נדמה כי זוהי מלאכה א-לה-פרימה, באבחה אחת גדולה.

ההחלטה הגדולה של חייו כאמן, לעסוק בוריאציות עשירות ומלאות דמיון סביב סקאלה מצומצמת של נושאים, שיחררה את יכולתו כצייר ובנתה לו רפרטואר בלתי נדלה של אורות וצללים, חדרים מלאי רז, התרחשויות כמו-מיסטיות בעולם מבודד משל עצמו, מרוחק מהבלי העולם הזה.

המורה ק. עובד עם הכלים האמנותיים בהם הוא מאמין ואותם הוא מלמד שנים רבות מתוך הבנה מקצועית עמוקה. אלה הם כלי העבודה של הצייר הקלאסי, זה המגדיר בצורה "אלוהית" את הגוף האנושי ובמקרה של ק. בעיקר את הגוף הנשי, זה הבונה מרחב קומפוזיציוני שיש בו עומק וריאליה, ובו האור והצל שייכים לאותו מרחב.

כמו אצל הקלאסיקונים דוגמת רמברנדט או גויה, מוטל האור ממקורות עלומים, והחזריו יוצרים תת-מרחבים בציור, מעיין אזורים מודגשים, נגוהיי אור, ההופכים למרכיב קומפוזיציוני במערך שיווי המשקל המתמיד אותו מעצב האמן מתוך החומר.

עצם נוכחותם הקבועה של הכתם וקו המיתאר, כמו גם הדומיננטיות  של הצבע השחור, הופכים את מכלול יצירתו של ק. לעבודה רישומית באופייה.

הקו של ק. הינו קו סיסמוגראפי החש את הצורות ומאפייניהן הנבדלים זה מזה, את השרירים והקימורים, את הריהוט והארכיטקטורה, את כלי הזכוכית והבדים, את הקשה והרך.  לק. יש תפיסה קווית העוקבת אחר כל הד בקו מיתאר מדויק, קו המשנה את עוביו ואופיו, קו רציף ומקוטע, קו חד הנחרט בסיכה על משטח צבע לח וקו הנמרח בכף יד ומותיר שובל צבע עבה. ק. אינו רואה לכאורה, הוא חש את הצורה, הוא ממשש אותה באיזה מנגנון פנימי, סונארי-רדארי, אשר בו ניכרת כל גומחה וכל בליטה. זאת ועוד, תחושת התיאור מתעצמת בכל שיכבה שבונה ק. בין אם זה בקו או בכתם ועולה התחושה כי אותו מישוש פנימי המושלך מן האמן המתבונן ושב אליו כהד, מעשיר את בנייתו התלת מימדית, האשלייתית של הגוף המצויר. מנגנון הבנייה החזותי הזה, הרב שכבתי, מתקן את עצמו תדיר ולפיכך רבים הכיסוי והמחיקות אצל ק., כל אינפורמציה חזותית שמתקבלת, בעיני רוחו או בעיניו הגשמיות, נבנית על קודמתה, מתקנת אותה, מעשירה אותה ואף מעלימה אותה לעיתים אם זו אינה מורכבת דיה.

תפישת הפורמט כמפגש בין אטיודים, בין יחידות ציוריות אוטונומיות הסמוכות זו לזו מאפיינת עבודות רבות של ק., אלה הן סקיצות המרכיבות מצע ציורי אחד, בונות את הדף הציורי בתבנית גיאומטרית משוחררת. כאן מתרחשת עלילה סמויה מן העין, תהליכית, כשתפזורת הציורים והרישומים המקובצים, למרות שאינה במתכונת סיפורית, עוקבת אחר התרחשות כלשהיא, בשלבים ובאופן לא ליטראלי. הפורמט המבוזר הזה מאפשר לק. ליצור תהליך צפייה אחר, כשכל חלק משליך על הסמוכים לו מאופיו, מצבעיו ומן הטמפרמנט שלו. האובייקט היחיד מקיים יחסי גומלין מורכבים עם הסמוכים לו, נהנה מהם ומשתנה בעטיים.

ק. מצייר מעיני הרוח, מן הזיכרון הוויזואלי, ומרבית ציוריו נולדו ללא מודל קונקרטי. עולם הצורות נחרט ונשמר אצל ק. ומוטל אל הבד כאילו היה האמן נוכח שם.

בעוד שדמות האישה מופיעה בציוריו של ק. באין ספור וריאציות והיא מוארת , גלויה וחשופה, מתגלית בעירומה המואר, הרי דמותו של הגבר, לעיתים קרובות בן דמותו של ק. עצמו, שרויה בצל ואינה מנדבת אינפורמציה על עצמה. ייתכן וזו העמדה שנוקט ק. כלפי עצמו.

כאמן, מורה ומתבונן הוא מבליע את עצמו ומתאר את גיבורת המחזה, האישה, כשאנו עוקבים אחר עושרו של התיאור ובו זמנית רואים רק את צלליתו הסמויה למחצה של המורה, ללא תווים מזהים, גופו שרוי בצל, לבוש על פי רוב, ודאי אינו מתערטל כדרך הנשים הרבות המופיעות כמוזות על במת חייו.

האמן הוא הבימאי, הצופה ורק לעיתים שחקן במחזה, אולם הוא תמיד נוכח, מתאר, מקיים. בניתוח ציורי ניתן לראות את דמותו האפלה והמוצלת של הגבר המצייר, המלמד, כמרכיב מאזן נוכח דמות האישה הבהירה, הנתפשת כמודל-ציירים נצחית.

בדברי ימי האמנות הגבוהה נזכרות דמויות נשים עירומות רבות,

ונוס ממילו, היא אפרודיטה היווניה אלת היופי והאהבה, טיציאן המצייר את ונוס מאורבינו השרועה על סדיניה. נשותיו הדשנות, ורודות העור, של רובנס. דומיניק אנגר ונשות ההרמון הרכות, ובמאה ה-20, פאבלו פיקאסו הייצרי והסנסציוני.

רבים מן האמנים הגברים מיזגו את תאוות המין והיופי עם תאוות הציור והתיכו אותן למקשה אחת.

גם ק. עושה זאת, הוא סוגד ליופי הנשי, נושא מבט גברי השבוי בקסם גופה של האישה, אינו יכול להתיק את עיניו, את ידיו, את מחשבותיו.

האמן ק. אינו יכול לטעות בבואו אל האישה. הוא מכיר את בוהק האור המוקרן מגבה החשוף, את קו מותניה הרכות, את פיתול ירכיה וברק שיערה. האמן הוא חוקר גדול של האנטומיה הנשית, חוקר המאוהב במושא מחקריו. עם זאת, אין הוא, בשום אופן, צייר של נשים.

ק. הוא צייר של ציורים. אהבתו האמיתית היא מלאכת הציור, מסתתרת במשיחות הצבע, בין גווני הביניים לקו הווירטואוזי. לשם הוא שב מידי יום; אל דפי הציור הרשומים בתנופה, אל ריח צבעי השמן ואל קופסת המכחולים הזמינה תמיד.

האמן ק. הוא מורה אמנות אמיתי, מורה מדגים בגופו ובמעשיו.

כל ציור ורישום שלו הם פרק בהוראת העשייה הציורית. השכלול של אמצעי הציור, הקומפוזיציות המלאות, הגישה הקלה הנכונה לשינוי מתמיד, כל אלה הם לקח ושיעור כיצד יש להתבונן בציור. בציוריו של ק., מתואר לעיתים קרובות, כאמור, האמן המצייר, במעיין הדגמה של התהליך הציורי. בעוד שהאישה היא "מודל" לציור, הרי שהצייר עצמו הוא "מודל" לתלמידיו, מאסטר החושף את אופן עבודתו בפומבי ומורה את הדרך לבניית הציור. מסע מאלף אל סוד הקסם החזותי.

על יצירתו של ק. ניתן ללמוד עוד משתי אהבותיו הגדולות משחר נעוריו, הקליעה למטרה בחץ וקשת והדייג בים הפתוח.

עיסוקו בתחומים אלה הינו רציני וממוקד כפי שהוא בציור.

הירייה של החץ מן הקשת דורשת מק. תנוחה של רגיעה ודריכות בו- זמנית, מצב גופני ונפשי של סף-מודעות, שם נורה החץ כאילו מעצמו, נוכח מטרת-הירי. גם נוכח בד הציור זקוק ק. למצב נפשי דומה, איבוד שליטה בצד דיוק מרבי ובהירות מוטורית מוחלטת.

מידי בוקר,(במשך מספר שנים), היה שולף ק. שלושה חיצים מאשפתם ויורה אותם אל המטרה הממוקמת בתוך הסטודיו. אם פילחו החיצים את לב המטרה, היה זה יום טוב לציור, ואם החטיאו, לא צייר ק. באותו יום. ההקבלה בין יכולת הדיוק והריכוז בפעולת הירי לזו שבפעולת הציור, הוכיחה את עצמה הלכה למעשה.

הפלגותיו של ק. אל הים בסירתו חושפות פן הרפתקני ומסתכן באישיותו כמו גם את הצורך שלו בבדידות ובמרחק.

פעולתו כדייג-צייד דורשת אינסטינקט מהיר, תגובה מיידית וסבלנות אין קץ. מרכיבים אלה באישיותו של ק. ניתן לאתר גם בעיסוקו כצייר, שם הוא "אורב" להשראה (ציורים לא גמורים מונחים לעיתים זמן רב וממתינים לה), וכשזו באה, תגובתו מהירה ודרך הביצוע החלטית וללא ספקות.

ק. הוא אוטודידקט שהרחיב את אופקיו באופן טבעי ועצמאי ומיקם את עבודתו בין הציור הרומנטי של המאה ה-19 לבין ההשפעות של ההפשטה המודרנית בהקשרה הישראלי, הציור של קבוצת "אופקים חדשים".

למעשה ניתן לאתר אצל ק. קווי השפעה נוספים ומעניינים; השראת עבודתו של רמברנדט, כתחריטאי, ניכרת בעבודות רבות המשתמשות בטכניקת חריטה ייחודית שפיתח. ק. חורט בחוד על פני נייר דופלקס לא סופג, מכסה את החריטה בצבע שחור על פי רוב, מנגב אותו, ויוצר מראה של פלטה להדפס.  כן ניכרת לעיתים השפעת היד המשרבטת באינטנסיביות של ג'יאקומטי, ברישומים המערבים פחם וצבע, בדחיסות של קווים רבים המכסים ועולים זה על זה ויוצרים דימוי חד במפתיע.

על פי עדותו של ק. האמן שהשפיע עליו יותר מכל היה פאבלו פיקאסו, ברוחו החופשית , בחירותו הטכנית ובנוכחותן המתמדת של דמויותיו הנשיות, ולאו דווקא בסגנונו האמנותי.

כשהסקאלה הצבעונית של ק. מקדירה, והצבע מפנה את מקומו למונוכרום עם דומיננטיות של צבע שחור, הרי עבודותיו, כמו אלה של ארנולד בקלין, הרומנטיקון השוויצרי הגדול בן המאה ה-19, מקרינות איכות רומנטית חלומית, בה הרישום מגדיר בריאליזם חד את הסיטואציה ואילו החושך בולע חלקים ועורך אותם על פני המצע.

כשלוח הצבעים מתבהר הופך הציור של ק. למופשט,כמעט "אבסטרקט לירי" ברוח אופקים חדשים, על כל מרכיבי השפה הזאת והדרך החופשית בה נבנית הקומפוזיציה, בוויתור על הרישום הריאליסטי ועל החדות לטובת רמיזות חושניות וכמעט אקסטאטיות בסקאלה צבעונית רחבה. כאן ראוי לציין את המפגשים שקיים ק. עם הצייר יחזקאל שטרייכמן, בסטודיו של האמן, שם נכח בעת שזה צייר ונדמה כי גישתו של האמן הוותיק הוטמעה אצל ק. הצעיר באותו עידון מוסיקלי מופשט, מרפרף.

אך חרף כל ההשפעות, שרובן ככולן אינן מודעות, שפתו החזותית של ק. היא ייחודית לו ומובהקת ביותר ואין לטעות בה, כתב היד האישי שלו ניכר בכל עבודותיו.

ציוריו של ק. נושאים איתם תמיד את זהותו הוירטואוזית של יוצרם.

יובל קדר  2008